בעלי מקצוע|כתבות|אנציקלופדיה|פורומים
  פורטל מקומי מקבוצת ידיעות אחרונות- חדשות, פנאי ובידור - mynet
 
 
סולח, לא שוכח

צילום: שאול גולן
דני קרוון. "הגירוש היה משבר גדול, שנים נשאתי אותו על הגב כמו צלב" צילום: שאול גולן
 
עוד במופעים...
ילדים
תיאטרון
מחול
מוזיקה
קלאסי
בידור
פסטיבלים
עניין

 
 
 
 
 

פצעי הקיבוץ של דני קרוון

האמן הבינלאומי דני קרוון סוגר מעגל קיבוצי שהשפיע עמוקות על שורשי יצירתו, החל מימי הוריו בכנרת, דרך טראומת הגירוש מקיבוץ הראל ועד הספר על דגניה, שיצא בימים אלה

מוקי צור ויובל דניאלי 
פורסם: 21.09.10, 20:44

בספר החדש על דגניה ("לא בעבים מעל", הוצאת "הקיבוץ המאוחד" ו"יד יצחק בן-צבי") מופיעים כמה מהציורים שצייר, בזמנו, דני קרוון לספר "כנרת כנרת" של נתן אלתרמן. בספר אחר, "היה חלום" (ליקטו, ערכו והתקינו לדפוס: רותי ושאול דגן), שיצא ב-2009, מספרים ותיקי קיבוץ הראל, שקרוון נמנה עמם, את סיפור גירושם מהקיבוץ. הנה שתי סיבות טובות להיפגש אתו לשיחה ולהפלגה אל כנרת של הוריו, אל הראל שהכזיב, ואל שורשי יצירתו. הפגישה מתקיימת בסטודיו של קרוון, השוכן ליד הגן שעיצב אביו, אדריכל הגנים, אברהם קרוון, בסמוך לכיכר הקטנה הנושאת את שמו. האמן דני גדל על חולות תל אביב, ועל חלומות הקיבוץ; ודומה, כי כשם שנכווה מהחול - נפצע מהחלום, ושניהם היו, לימים, לחלק בלתי-נפרד מאמנותו הבינלאומית.

 

הגירוש מהראל

יזהר בן נחום מספר על הגירוש מהראל: "בתחילת שנות החמישים של המאה שעברה הלך והחריף, במפ"ם וב"קיבוץ הארצי", העימות עם האגף השמאלי בהנהגתו של משה סנה. בתחילת 1953 סולקו סנה וחלק מתומכיו ממפ"ם, אך צמרת הקיבוץ-הארצי, בניצוחו של יעקב חזן, לא הסתפקה בכך ודרשה לסלק מהקיבוץ-הארצי את אלה שלא יישרו קו עם ההנהגה. בסופו של דבר הסכימו חלק מה"חוטאים" לקבל את הדין, אך כ-250 חברים מקיבוצים שונים סולקו מקיבוציהם.

 

"בהראל, קיבוץ שהוקם בימי מלחמת השחרור, היתה באותו זמן קבוצה של צעירים בולטים מבחינה אינטלקטואלית ותרבותית, ביניהם יעקב אגמון, אלימלך רם, בני אמדורסקי, עמיקם גורביץ' ודני קרוון. חזן ביקר בקיבוץ מספר פעמים וניסה לשכנע את חבריו לחזור בהם מעמדותיהם השמאלניות, אך ללא הועיל. גם שיטות כוחניות יותר, כמו סגירת האשראי של הקיבוץ בארגוני הקניות, שפירושה היה הרעבה פיזית - לא השיגו את המטרה. בשנת 1955 החליט חזן לפרק את הקיבוץ ולסלק את כל חבריו מהמקום. חלק מהם הצטרפו לקיבוצים אחרים, אך רובם מצאו את מקומם בעיר".

 

חמש שנים אחרי המשבר הגדול של גירושכם על ידי התנועה מהראל, עיצבת תפאורה ל"כנרת, כנרת", מחזה על הקיבוץ. העלבון חלף?

דני קרוון: "כנרת הוא סמל, והפגישה שלי עם 'כנרת כנרת', מחזה גדול של משורר גדול, היתה חוויה גדולה. אבל בוא נדבר על הגירוש: זה באמת היה משבר גדול. שנים נשאתי אותו על הגב כמו צלב, והיו הרבה תחנות בדרך הייסורים שעברתי. למשל, כשרדפו אותנו, מחוץ לקיבוץ, אנשים שהלכתי בדרכם, ושאני ממשיך להאמין באידיאולוגיה שלהם. הרי לא נתתי גט לאידיאולוגיה, ולא זאת היתה הסיבה לגירוש. היתה לי, פשוט, תפישת עולם אחרת בתוך האידיאולוגיה המוסכמת שלהם, וזה לא היה מקובל. לשיטות שהם נקטו לא היה שום קשר עם חיים בשיתוף. כשכותבים להראל, שאם הם רוצים השלמה, אז יש להיפטר מדני קרוון, מדב בוברוביץ, מיענקל'ה אגמון - זה דבר שהדעת לא סובלת. וכשזוכרים שחזן הגן על זה, ולא אמר דבר נגד - אז מבינים את גודל העלבון. ועם זאת, המשבר לא שבר לי את האמונה בצורת החיים, ולא בתפישת העולם שלי. למרות השבר הגדול, המשכתי להיות קשור לתנועה הקיבוצית, והיו לי חברים בקיבוצים. במקביל, המשכתי להילחם באנשים, שלדעתי גרמו לנו את העוול. לימים פגשתי חברים מהנהגת התנועה, שהודו שאכן נעשה לנו עוול, וכאלה שאמרו שבזמנו התנגדו למהלך, כמו שלמה רוזן. נדמה לי שאפילו מאיר יערי אמר מתישהו, שזו היתה טעות. אבל חזן לא היה מוכן להודות בכך, ונימק: 'היתה סכנה לקיבוץ הארצי'".

 

נחזור שוב לכנרת. אני מבין שיש לך קשר אוטוביוגרפי למקום.

"נכון. אחותי, נעמי, מקיבוץ שובל, ואני, היינו בני מזל להיוולד להורים כמו שלנו. לפני שהגיעו לכנרת, אבא והיא, שעוד לא היו נשואים, חיו בדגניה, אליה הגיעו מחוות ביתניה תחתית, ועבדו בפיק"א. הפקיד שם פיטר את כולם, ורק את אבא רצה להשאיר, אז אבא אמר: 'אני נשאר רק אם אתה משאיר גם את זהבה, חברתי'. יחד הם נטעו שם את האיקליפטוסים והתמרים. מכאן הקשר המיוחד שלי לנוף של כנרת. כשהחליטו לעזוב, הם עברו לחיפה, ומחיפה לתל אביב, שם עבד אבא, עד שהתפנה מקום במחלקת הנטיעות, וזה בדיוק מה שחלם לעשות. בעבודתו זו התפתח, עד שהיה לאדריכל הגנים של תל אביב. בבית שמענו המון סיפורים על ביתניה, על שפת כנרת, ועל האנשים שחיו שם. יש צילום של ההורים מכנרת, כשכל אחד מהם עומד מצד אחר של עגלה, השקועה במים. המים, זה היה הירדן, לא הכנרת. כשאימא שלי הגיעה לראשונה לירדן, היא פרצה בבכי. אחרי שראתה את הויסלה ואת הדנובה, ושרה שירים על הירדן, פתאום היא רואה מין דבר קטן כזה, מסכן".

 

בוא נעבור למשהו יותר אופטימי וניזכר בחגיגה הגדולה שארגנתם בהראל, אתה וחבריך, לכבוד יום הולדת החמש.

"היינו אז כל כך צעירים, שקשה להאמין. האמרגן הגדול יענקל'ה אגמון, שארגן את החג, הצליח להביא את שמואל בונים, שיביים, את חיים חפר, שיכתוב שירים נגד גירוש הערבים מאבו-גוש, את תמרה סמסונוב, שתנצח על המקהלה המדברת, ואת גרטרוד קראוס, שתארגן את הריקוד.

התוכנית כללה מקהלה ששרה, מקהלה מדברת, תנועה וכוריאוגרפיה, ממש כמו תיאטרון אוונגרד של היום. המקהלה דקלמה את הפואמה של פבלו נרודה 'עורה נא חוטב עצים'. אגמון-ביסטריצקי, העורך של 'קהילייתנו', תרגם את השיר ועבד אתנו. ואת כל העסק הזה, כאמור, הצליח לארגן בחור בן 25, שבא מהקיבוץ, ללא קשרים עם עולם האמנות התל-אביבי, ובלי כל ניסיון קודם. מדהים. אני תכננתי את התערוכה, בעזרת חברי הקיבוץ, ונפתלי בזם. בנינו ביתן גדול מזרועות עץ, שכיסינו ביוטה. התייעצתי עם נפתלי בזם, שהיה קרוב לשומר-הצעיר, ועם קובה, אבא של אביטל וציבי גבע. הצלחתי לשכנע את דב פייגין להשאיל לי לתערוכה פסל פיגורטיבי נהדר, של נער, שהצבנו באיזו נישה. אנחנו ציירנו ציורי קיר גדולים".

 

מה מקום האמנות בביוגרפיה שלך?

"אין לי ספק שהביוגרפיה שלי, זאת האמנות שלי. לא אימצתי ביוגרפיה אחרת, ואני הולך איתה, ועושה איתה בכל מקום את מה שאני עושה, ולא בכדי למצוא חן. אני לא מלכסן את עיניי כשאני ביפן, או בקוריאה. אני בא ועושה את מה שאני עושה, ולהפתעתי הרבה הם אוהבים את זה, ומרגישים כאילו ביצירות שלי אני נותן לגיטימציה לתרבות שלהם. יש קשר. אני תמיד אומר: אני אסייתי. נולדתי באסיה, אני חלק מהתרבות הגדולה הזאת. פה נוסדה התרבות האנושית. פה ובאפריקה. אז שיפסיקו להגיד המזרח הרחוק, או הקרוב".

 

למה?

"כשאני רואה במקדש הכסף בטוקיו חרוט כתום, בגובה אדם, בן 400 שנה, עשוי חול, אני יודע שחול יכול להיות חומר של אמנות, ושהוא מרגש. אז שלא יספרו לי כאן על 'דלות החומר'. זו לא המצאה ישראלית. דלות החומר היתה תמיד באמנות. אנשים השתמשו בחול, במקלות, בקרשים, בענפי צמחים שקמלו, בכל מיני דברים הכי פשוטים, ולא נשאר מהם דבר. אנחנו לא המצאנו כלום. אין היררכיה בחומרים של האמנות. יש היררכיה רק בחברה. עשירים ועניים. לכל חומר, אם יודעים איך להשתמש בו, יש כוח ביטוי, והוא יכול להעביר מסר. פעם הלכתי לשמוע את שלונסקי ב'צוותא', שהיה אז ברחוב נחלת בנימין, ואני זוכר היטב את דבריו: 'אתם מבקשים שאכתוב פשוט. אתם יודעים מה זה לכתוב פשוט? אתם יודעים איך כתבו על בריאת העולם באפוסים השומריים העתיקים? עד שבא הסופר הגאון, ואמר: 'בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ'. זה גאוני. איך כותבים פשוט? זה לא פשוט לכתוב פשוט. זה אולי הכי מסובך".

 

  • הכתבה המלאה מופיעה בגיליון החג של עיתון "ידיעות הקיבוץ"

 

חיפוש אירועים נוספים
החל מתאריך
עד תאריך
כל הארץ
כל הארץ
מרכז
חיפה
צפון
ירושלים
דרום
שפלה
שרון
נגב וערבה
כל התחומים
כל התחומים
ילדים
תיאטרון
מחול
מוזיקה
קלאסי
בידור
פסטיבלים
עניין
שם אמן, שם הצגה, שם אירוע
תגובה לכתבהתגובה לכתבה   הדפסההדפסה  שלחו כתבהשלחו כתבה   


Mynet גם בסלולר: שילחו את המילה "מקומי" למספר 5335 וקבלו עדכונים על מה שקורה ביישוב שלכם.

 

 
לכתבה זו התפרסמו 1 תגובות    לקריאת כל התגובות ברצף
נא להמתין לטעינת התגובות

קריות וצפון
חיפה
שרון
ירושלים
מרכז
שפלה
דרום
נגב וערבה
קיבוץ
נדל"ן
אור ירוק
הדסה
קהילות
מפות
בעלי מקצוע
איזורים
Site developed by
דיוור אלקטרוניRealCommerce - ניהול תוכן
כל הזכויות שמורות © ל-  as20-c
 Application delivery by radware ידיעות טכנולוגיות – פיתוח טכנולוגיות, מוצרים ומערכות מידע