כתב: יגאל שרגיאן

מה יכולתי לעשות כש''אמא אדמה'' שאת השם קנתה בזכות היותה חקלאית, בקשה ממני לטפל בפרדסים?

הייתי אז נער בגיל העשרה, היה לי כבר רישיון נהיגה על טרקטור ובאותה נקודת זמן פנתה אלי ''אמא אדמה'' לעזור לה לטפל בפרדסים. השכן שלה א.ט. המליץ עלי לאחר מות בנה.
חשבתי לתומי שמדובר בנסיעה על הטרקטור לפרדס, לפתוח ולסגור שיבר פה וברז שם. ריחמתי עליה, הרגשתי בוגר וגם חשבתי שכמה פרוטות שיכנסו לכיס לא יזיקו ולכן הסכמתי.
מהר מאוד התברר לי כי הגברת הזקנה, לא סומכת, לא מוותרת ולכל מקום דורשת להתלוות ולפקח מקרוב על העבודות.
יותר מכך, היא חיכתה לי בחצר או בבית ההורים בשובי מההסעה של ביה''ס.
(ומזל שלא היו טלפונים ניידים..).
תמיד היו עניינים דחופים שיש לטפל בהם. כשביקרה אותי על עבודתי, ניסיתי להחזיר אותה לשכן שהמליץ עלי בשאלת הטרסה:
''אבל למה לא קראת ל - א.ט. השכן ''?
זו היתה כמובן שאלת סרק והיא לא עזרה לי להתחמק.
היא דרשה וחזרה והתעקשה מדי יום שאסיע אותה עם הטרקטור לחלקה זו ולחלקה אחרת.
''אבל אין מקום ישיבה נוסף על הטרקטור ואת עלולה ליפול תוך כדי העמידה מאחור'', ניסיתי בעדינות למנוע ממנה את ההתלוות אבל, הגברת - לא מוותרת.
ניסיתי להשתמש בנשק יום הדין, ואמרתי ''זה יעלה לך 'מיליון לירות אם שוטר יתפוש אותנו''.
הדגשתי את הביטוי ''מיליון לירות'' למרות שאז כבר לא השתמשו בלירות אלא בשקלים אבל מיליון לירות היה משמעותי עבורה כיוון שלא הסתגלה עדיין לשקלים.
היא לא נבהלה גם מהאיום של הקנס וטענה להגנתה: ''המשטרה לא תתעסק עם אשה מבוגרת כמוני''.
וכך קרה שבאחד הימים התייצבה כהרגלה בפתח החצר בשעה שחזרתי מהלימודים ודרשה: ''בוא, זה דחוף צריך לדשן את ''הזקן''. הזקן היה כינוי לפרדס הזקן שניטע ע''י מייסדי המושב עוד בטרם נבנו הבתים.
גם הפעם ניסיתי להתחמק בשאלה ''אבל למה לא קראת ל - א.ט. השכן שלך''?
גם היא וגם אני כבר ידענו את התשובה והיא המשיכה:
''בוא, בוא נסע ל''זקן'' ועמדה על כך שתתלווה אלי כשמיכל הדשן שאותו צריך להרים עם המזלג האחורי דבר שגרם להרמת האף של הטרקטור ולשליטה קשה בהיגוי. לא הייתי מיומן בעבודה זאת ומצאתי את עצמי עם הגברת ומיכל הדישון בנסיעה עם האף של הטרקטור למעלה. כדי לשלוט נאלצתי לנסוע ברוורס כדי לא להתהפך.

הגעתי למקום המיועד. היא עמדה קרוב ונתנה לי הוראות: ''תעשה ככה ותעשה ככה'', ו''זה לא ככה וזה צריך להיות ככה'', בעוד אני מנסה לחבר את הצינור ולפתוח את הברז בכיוון הנכון.
מרוב לחץ ניסיתי לסובב לצד אחד – המים לא יצאו. תוך כדי כך התקרבה אלי ופתאום, סובבתי את הברז ו- זה הצליח !
עקב הבלבול והלחץ פתחתי את הצינור שיוצא מדוד הדישון ושפריץ של דשן מהול במים הושפרץ לה לתוך הפנים.
מעוצמת החבטה של המים היא הוטחה לקרקע בזעקות שבר '' אני מתה'' ''אני מתה''.
עד שהצלחתי להפסיק את זרם המים ואני – אנה אני בא?
ראיתי שהמים עם חומר הדישון פגעו בפניה וגם בעיניה. נבהלתי וחששתי שמא חומר הדישון יעוור אותה ולכן מיד כשהצלחתי לסגור את ברז הדישון ולעצור את זרימת המים ממנו, מיהרתי ועשיתי את הדבר ההגיוני האחד שעלה בדעתי בתוך המצב הקטסטרופלי: פחתי את ברז המים הנקיים ללא הדישון ושפכתי על פניה ועיניה במחשבה שזה ישטוף את חומר הדישון, אם נכנס לעיניים.
משום מה לא הרגיעה אותה פעילות זו והיא המשיכה לזעוק ''אני מתה'' ''אני מתה''.

היא לא מתה. הבאתי אותה הבייתה. ויתרתי על שכרי ועל התענוג לעבוד עבורה. והפסקתי את עבודתי הראשונה כ''שכיר חקלאי'' .