יוסף שה-לבן / עמ' 181-183

בנדודי הרבים כמורה ברחבי הארץ, ובעיקר, בהתיישבות העובדת, נקלעתי לשנה אחת למושב צופית. ואילו בריבוי הרשמים ובעושרם שקולה בעיני שנה אחת זו כנגד שנים אחדות במושבה או בעיר.
באותה שנה היו כוחות-הוראה מעולים במוסד: א) יונה ניב, רעייתו של המפקח יעקב ניב; נאה בהופעתה החיצונית ונאה בהליכותיה, ועדינת נפש - השרתה רוח יפה וטובה על הכיתה, שבה לימדה, ועל בית הספר כולו; היא גילתה אחריות ורצינות רבה במלאכת ההוראה ובעבודת החינוך ; ב) שלמה כהן, מוסמך למדעי הרוח, כיום - עורך דין בת''א; היה קפדן ומחמיר כמורה וכמחנך. לעתים, הגדיש את הסאה בגישתו המחמירה; עם זאת הקנה תורה ודעת בהתמדה ובכובד ראש; ג) המנהל נפתלי נאור ז''ל; דרכו כמנהל לא היתה קלה כל-עיקר; ראשי המושב צופית לא קיבלו תמיד בעין יפה את דרכו בניהול ובהוראה; אולם נפתלי נאור גילה מסירות-יתר למוסד, טיפח אותו בשקדנות ובעקביות, והעלה את המוסד לרמה חינוכית ולימודית נאה.
דרכי בחינוך ובהוראה היתה שונה מזו שהיתה נקוטה בבית-הספר. בניתי את עבודתי על הרצון הטוב של התלמיד, על עניינו האמיתי בלימודים; הפחתי עד בלי די את המרחק ביני לבין תלמידי וזכיתי להרגשת חבירות טובה מצד חניכי. יחד עם זאת כלפי חוץ הותרה קצת הרצועה; היו מקרים חמורים של הפרת משמעת ואף התפרקות. בעיני אני יצא ההפסד ברווח, אולם חברי בעבודה לא הזדהו אתי בדרכי זו, והיו חיכוכים ביני לבינם בראשית שנת-הלימודים. אם בהתחלה היה יחסו של נפתלי נאור מסוייג לגבי, הרי אחר כך שינה את יחסו אלי ונתרקמו בינינו יחסים חבריים ראויים לשמם.

ומן המורים אל הילדים:
היו אלה בני-חמד, בנים ובנות, בריאים בגופם וברוחם, אוהבי-חים ושמחי-חיים, קרובים לטבע - לנוף, לצומח, ולחי; הם עבדו במשקים ברוח טובה, ללא קובלנות על קשיים ועל קיפוח. היחסים ביניהם לבין עצמם היו טובים להפליא: כבוד הדדי, עזרה הדדית, לא קנאה ולא תחרות. הפליא אותי, במיוחד, יחסם העדין לתלמידה נכה בגופה וירודה בהישגיה הלימודיים. כמובן מיטיב אני לזכור את יחסם הטוב אלי; הם השתדלו במיטב כוחותיהם, שרוחי תהא טובה עלי, שלא יכבידו עלי, בטיולים הגדולים והממושכים דאגו למזונותי, הניאו אותי מלטפס על הרים גבוהים. ודאי היו בבית הספר תלמידים יוצאי דופן, בעיקר, מהנקודות הסמוכות, משכונת אליעזר ועוד.
לעומתם, אזכור בחיבה את שמה של אילת ניב, זכרונה לברכה, שידעה לגלות אחריות יתירה בלימודים ובהתנהגותה, כי ידעה שהיא בתו של מפקח וזכרה תמיד שעליה לשמור על כבוד אביה. אפילו כנפגעה קשה בגופה (תלמיד מופרע משכונת-אליעזר שבר את ידה), לא מחתה ואימצה כוח לשאת את כאביה בדומיה; גם התנגדה להוצאתו של תלמיד זה מהמוסד.

ומן התלמידים להורים:
בניגוד לאחדים מן המורים, שראו בעין לא טובה את ה''חירות''. את ה''חופש'' היתר, שזכיתי בו את חניכי, הבינו ההורים לרוחי והזדהו אתי. בויכוח על העונש, שהתנהל באסיפה כללית, בהשתתפותו של המפקח י. ניב, הם עודדו אותי בדרכי בהוראה ובחינוך. בן-בית הייתי בכל בית במושב, בן-ברית למשפחה.
המצב הכללי של המתיישבים לא היה טוב. המשק דרש ידים עובדות במשך שעות רבות ביממה, וההכנסות היו זעומות; ודאי היתה מרירות בלבות האנשים, שמצאה את ביטויה באסיפה ובשיחת-יחיד. אולם יחד עם זאת היתה נשיאה בעול מתוך הכרה לאומית וציונית; לא פזלו לרווחים קלים, לא שאפו לעיר, וכל אחד פיתח את משקו במיטב יכולתו.
אציין, במיוחד, את הערות הרבה של חברי המושב לספר ולדברי-ספר. הרציתי פעם בפעם על סופרים וספרים; הפגשתי את חברי המושב עם סופרים - מספרים ומשוררים - ותמיד נתרשמתי עמוקות מהענין האמיתי שגילו חברי המושב בספרות עברית וכללית, בענינים שברוח. גם לאחר שעזבתי את המושב נקראתי פעם בפעם למקום לשם הרצאות בספרות, ותמיד מצאתי אוזן קשבת ולב פתוח. אין אני עוטף את זכרונותי באיצטלה של אידיאליזציה; אני מוסר אותם כפשוטם. היה אור רב בחיי במושב זה, ואור זה מאיר מעצמו בזכרונותי.
ואסיים את דברי בברכה המסורתית - יישר כוחכם.