בריכה א' – זכרונות ילדות / כתב דודיק דניאלי

תחושת הנוסטלגיה וחזרה על כנפי הזכרון תקופת הילדות והבחרות, לראשית ולהיה פעם, כך ואחרת ובחינת חלקו של כל אחד ואחת מאיתנו בתקופה כלשהי בחיינו.
והפעם מעט זכרונות מתקופת החיים של שנות הארבעים של המאה הקודמת, טרום הקמת המדינה, מלחמת העולם השניה שורפת והורסת את אירופה, השואה, אנחנו הילדים, בני ה-6, 7,8, 10,  לא מודעים כלל או כמעט לא מודעים למה שקורה מחוץ למסגרת המושב הקטן והיפה שלנו: בית הספר, לימודים ובעיקר תקופת הקיץ שהחלה אצלינו באופן רישמי בחג השבועות ונסתיימה אי שם אחרי סוכות . בתום הלימודים – קייטנות קיץ, משחקי חוץ, קצת ים והרבה בריכה.
הבילוי מספר אחד היה כמובן רחצה בכל מקוה מים איזשהו. גולת הכותרת – בריכת ההשקיה בלב הפרדסים הצמודה לבאר המים היחידה שהיתה אז בצופית ואליה עוד נחזור.
הכרות ראשונה  עם מה שנקרא אז בכלל בריכת מים היה בור בצורת קונוס קוטר עליון כ -15 – 20 מ' קוטר תחתון של כ – 5 מ' ובעומק של כ – 3עד 4 מטר. במרכז הקונוס צינור או עמוד שאינני זוכר אפילו למה הוא שימש. הבור הזה שימש כמאגר מים להשקיית פרדסי ''חרות אמריקה'' שהיו ממוקמים ממזרח לפרדסי צופית.
לשחות לא ידענו, ואני מתייחס כמובן לשכבת הגיל שלי. לעיתים נשרכנו אחרי הגדולים לפחות כדי לראות אותם שוחים, ולפעמים, בעת רצון טוב, היו ''הגדולים'' נכונים לשאת אותנו על גבם ל''סיבוב'' בבריכה.
הזכרון המכונן שלי שבמידה מסוימת היה גם טראומטי עבורי אז, אפרים אורי ז''ל נושא אותי על גבו, משאיר אותי צמוד לצינור במרכז הבריכה, אני נאחז בצינור בכל כוחי, רועד, מפחד וממתין שיבוא לאסוף אותי ויחזירנו לחוף מבטחים.
אני חושב שאז גמלה בי החלטה שאני חייב ללמוד לשחות ואכן בחלוף הזמן, הגדולים פרחו להם, מי להכשרה, מי לפלמ''ח, לקיבוצים וליעדים אחרים ואנחנו,'' גילינו'' את בריכת ההשקיה ''שלנו''.
אני מודה שההולך בראש ''כנופיית'' הילדים, בכל הקשור לבריכה היה אליק גינזבורג, חברי ורעי הטוב ולו בזכות  היותו בנו של ישראל גינזבורג (שכינוי היה בורג- קיצור של גינזבורג),האחראי והפעיל של הבאר, אליה היתה צמודה הבריכה.
כדי לרדת לעומקו של ענין והבנתו של נושא הבריכה, יש לדעת שהבריכה היתה מבנה עגול בגובה של חמישה וחצי מטר ובקוטר של כ- 8 מ' בסך הכל. ניתן היה לטפס עליה באמצעות סולם שלבים ולרדת בתוכה גם כן באמצעות סולם שלבים מברזל חלוד כמובן.
את הבריכה היו ממלאים במים במהלך הלילה כשבמהלך היום היו משקים את הפרדסים לפי תור והבריכה היתה מתרוקנת.
אנו ''הפרחחים'' היינו ממתינים עד שהבריכה התרוקנה וכשניתן היה לעמוד על הקרקעית והמים מגיעים לגובה החזה היינו יורדים למים, מנסים לנענע ידיים ורגליים ומשתדלים לצוף על פני המים תוך כדי שתית כמויות לא מבוטלות של מים. מצילים, לא היו וגם לא מדריכים או מורים לשחיה ולקח לנו חופשה של קיץ שלם לרוץ יחפים בחול החם והלוהט לבריכה ובחזרה ובסופו הצלחנו לצוף ולהרגיש שהנה אנו יודעים לשחות.
הרחצה היתה כמובן בעירום כשהבגדים זרוקים באיזו פינה ללא שמירה כמובן ולא פעם נחשפנו למעשי קונדס של ילדים אחרים בגניבת הבגדים ואולצנו להתרוצץ עירומים בפרדסים בחיפושים אחרי הבגדים.
עם השנים ואנחנו כבר ''שחיינים'' שאפנו לשחות ולהתאמן גם בקפיצות למים ומה לעשות והבריכה איננה מלאה? 
או אז אליק, שיודע איפה אביו מחביא את המפתח של הבאר נכנס בגאון ואנחנו אחריו, מפעילים את המשאבה, פותחים את השיבר ותוך שעה-שעתיים הבריכה מלאה לקול צהלותינו והשמחה רבה.
הראשונים לזהות את ''פוטנציאל'' הבריכה היינו כאמור קבוצת הילדים הקטנה ועם השנים
הצטרפו לאט לאט כמעט כל ילדי המושב ובשלב מסוים גם חלק מהבנות.
סביבת הבריכה, הפרדסים ושאר הצמחיה יצרו לכלוך שצף על המים בצורת דייסת ירוקת שקראנו לה ''שישמה'', עד היום אינני יודע מה מקור הכינוי הזה, אבל נוכחותו לא היתה נעימה והפריעה לנו ולכן לניקוי הבריכה וסילוקו היינו ממלאים את הבריכה עד שהמים גלשו מלמעלה, סוחפים את ה''שישמה'' וגולשים איתו מחוץ לבריכה.
אין ספק שהבריכה הזו היתה באמת בהגדרה ''שמחת בית השואה'' לכל ילדי המושב ובמיוחד לנו בני השנתונים הראשונים שנולדנו במושב.
הבריכה היתה מרכז הפעילות בחודשי הקיץ אולם גם מחוץ לה ובסביבתה התרחשו אירועים, פעילויות , מעשי קונדס ושובבות כמו סחיבת אבטיחים מהמקשאות שבסביבה כשהשומר לא היה ולפעמים היינו מצטרפים לסוכתו ושותים מים קרים מהג'ארה, (כד חרס מיוחד), בדרך אל הבריכה וממנה  עסקנו גם בלקט ענבים בכרם, ובעיקר הפעלנו את הדמיון הפרוע במלחמות דמיוניות של פרשים אבירים על חמורים דוהרים ששימשו אותנו לעיתים כאמצעי תחבורה להגיע לבריכה.
הדמיון היה כה פרוע עד כי באחד הימים נדמה היה לנו כי בהמשך הדרך, בתוך הפרדסים הופיע דב שחור  הגריזלי . אנו, מושפעים מספרי הרפתקאות האינדיאנים של וינטו ו''יד הנפץ'' ועל דובי הגריזלי במערב הפרוע עזרנו אומץ, הצטיידנו במקלות ותוך כדי התגנבות יחידים, התקדמנו במטרה לגרש את הדוב וכה גדולה היתה האכזבה כשגילינו שהדוב היה בסך הכל החמור של אנשל לבנדיגר, קשור לעץ שאנשל חירבן מתחתיו.
השנים עברו,הילדות פרחה לה, בגרנו, החבורה פרשה כנפיים, כל אחד ואחת למסלולו, הפרדסים גוועו ונעלמו והבריכה, רק היא נשארה עומדת על תילה כיתומה מוזנחת , בלתי מטופחת, אין שימוש בה, אבל חקוקה עמוק עמוק בזכרונם של כל אלה שכה היטיבה איתם ותרמה כה הרבה לילדותם המאושרת.