זוכר וכתב: יגאל שרגיאן

''מים גנובים ימתקו'' כלל ידוע וברור לכל.
הימים ימי החופש הגדול, אי שם בשנות ה-80 של המאה העשרים.
בימים שעדיין לא היה קניון, מחשב, אייפון , אייפד, טאבלט, ווי וכיוב''.
ישבנו ליד ביה'ס, חבורת נערים שוחרי אקשן, מחפשים ריגושים לאחר עוד יום עבודה בחופש במשק ההורים. (אנחנו היינו התאילנדים של היום...).
מספר חברים סיפרו איך הצליחו בהתגנבות יחידים לטעום מהמנגו האסור והנחשק של ''אמא אדמה ''.
ואז אחד החבר'ה זרק לאוויר את הרעיון ללכת על הדבר האמיתי: לטעום מהאבטיח שגדל בחצר של אברהימל'ה ואביו.
מידי יום עקבנו בערגה ושקיקה אחר גדילת האבטיחים בחצר של אברימל'ה.
חוק ידוע לכל חקלאי שאבטיח טוב זהו אבטיח שמושקה במינימום מים.
ואכן האבטיחים של אברימל'ה ענו לקריטריון זה.
עצי קלמנטינה גדולים סבבו את חצר המשק, הסתירו והגנו על האבטיחים מפני פולשים.
''התחלקנו לשלושה קבוצות'', כמאמר הגשש החיוור:
קבוצה ראשונה תיצפתה על הבית של אברהימל'ה ועל הרחוב, מוכנה להתריע על כל אויב או עובר אורח לא רצוי.
קבוצה שנייה היתה בכוננות (הפחדנים).
וקבוצה שלישית- האמיצים והזריזים, שתפקידם היה לבחור שני אבטיחים משובחים, לקטוף בזריזות ולצאת מהחצר מבלי להתפס.
הפעולה בוצעה ללא דופי. שני אבטיחים גדולים וירוקים היו בידינו.
חיפשנו מקום לערוך בו את סעודת הניצחון, ומה יותר הולם מהמקום הגבוה ביותר במושב, הלא הוא בית העם.
בדרך עשינו הגרלה מי יתכבד בחיתוך ובמיוחד מי יזכה לטעום מ''הלב'' של האבטיח, שהרי ידוע שזהו החלק הטעים ביותר של האבטיח.
הגענו לרחבת בית העם שמחים ומאושרים, היינו שיכורי ניצחון על הגשמת החלום והביצוע המושלם.
תוך כדי אכילת הפרי האסור (והמתוק...), לא שמנו לב שממש מולנו הופיעה השכנה – המורה המחנכת י.ש.
תיחקור קצר של הנער שהיה מוכר כבעל סף שבירה נמוך, גילה לה את האמת המרה.
נעיצת המבטים ודברי התוכחה על גזילת כבשת הרש, מהדהדות עד היום ברחבת בית העם.

מוקדש לזיכרו של שמעון גוטמן ז''ל שהשתתף והיה בין הוגי הרעיון.